עפרה חזה - משמרים את הגחלת

הפינה של הזבל	[ 30/11/1984 ]
מול בית הוריי בשכונת התקווה היה מגרש ריק. מאז שאני זוכרת את עצמי הוא היה כזה, עם חמורים, סוסים ועגלות ישנות. מגרש ריק שמילא את החלל בקרן הרחובות בועז ומושיע. קרן הרחובות הזו שבשכונת התקווה שימשה במשך שנים רבות תחנת איסוף לזבל. פשוטו כמשמעו. עוד כשהשכונה הייתה קטנה וסמטאותיה לא סלולות ובתים קטנים מפוזרים פה ושם, פינה זו של הרחובות בועז ומושיע הייתה ערימת זבל אחת גדולה. כל ילדי השכנים בלי יוצא מן הכלל, כמו ממלאים אחר תקנות מיוחדות לפינוי אשפה, היו מביאים את הזבל אל הפינה המסכנה הזאת, ופעמיים-שלוש בשבוע היו באים פועלי העירייה עם ה"אוטו-של-הזבל" ומפנים את מה שהצטבר שם. עם הזמן, גדלה השכונה וגדלו הילדים והיו לזוגות צעירים. נוספו בתים. נסללו הסמטאות ומרחב המחיה בין אחד לשני כמו הצטמצם. נהיה צפוף. אבל ההרגל המגונה הזה של פינוי אשפה לפינה המפורסמת, לא חדל. הרגל נהפך לטבע, וטבע, כהרגלו, לא משתנה. רצה הגורל ואנשים שאכפת להם דאגו שעל המגרש הריק הזה ייבנה – מכספי תרומות – בית אבות. מוסד שיאכלס את "דור המייסדים" שעלו ארצה מתימן, ממצרים, מעיראק ומארצות אחרות, ושהגיעו לשכונת התקווה לפני שנים, ובאהבתם הרבה לא עזבו אותה עד היום. בשבועות האחרונים הבית הולך ונשלם. בית יפה, הרבה נשמה והרבה כסף הושקעו בו. בתקווה שיהיה בית חם לישישים ולישישות. עד כמה שאני יודעת, אצל עדות המזרח בכלל ואצל התימנים בפרט, המושג בית אבות לא קיים, כי אין מוציאים מן הבית את האב או האם הקשישים. אדרבה, הם מתפקדים עד יומם האחרון במסגרת המשפחתית אצל אחד הבנים. דואגים להם עד הסוף. הרעיון לבנות בית אבות בשכונת התקווה – הוא רעיון טוב, תוצאה של לחצי הזמן והחיים המודרניים. אפילו אימי שתחיה עד מאה ועשרים (בית הוריי עומד ממש מול בית האבות החדש), מחכה בהתרגשות ובמתח לדיירים שיבואו. שיהיה עם מי להעביר את הזמן ביחד – היא אומרת ועיניה נוצצות. - מה יש?... רע לך איתי?! – שואל אבי והיא מסמיקה. - חס וחלילה ושלום! אני רק חושבת שיהיה מעניין לי לראות איך הם חיים כמו בקיבוץ... היא ממהרת להתנצל. - כן, כן, כמו בקיבוץ... ואני כואב לי הלב – אומר אבי ברצינות לא אופיינית – במחילה מכבודך ומכבודם, שהילדים שלהם לא יביאו אותם לפינה הזאת כמו שכל השנים היו מביאים לכאן את מה שלא רצו להחזיק בבית...
בחזרה לרשימת הכתבות