עפרה חזה - משמרים את הגחלת

א"י של מעלה	[ 21/12/1984 ]
יום שלישי. נר ראשון של חנוכה. אני שמחה מאוד שהסכמתי להופיע ברמת הגולן. מזג אוויר משגע מלווה אותנו לאורך כל הדרך, ונופי הארץ נראים כמו לקוחים מעולם אחר. לא שייך לכותרות שבחדשות. חולפים על-פני קיבוץ האון. עין גב. הרכב מתחיל לטפס במעלה הכבישים. רמת הגולן. ארץ ישראל של מעלה. האוויר צח, השמש נעימה והשמיים כחולים-כחולים. לראשונה הייתי כאן בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים כילדה מזמרת בסדנת תיאטרון שכונת התקווה. את זיכרון הטנקים המפוייחים ואת מראה החיילים היגעים תופסים עכשיו נופים ומראות שבסתם יום של חול אני לא נותנת עליהם את הדעת. מגיעים לחיספין לאולם שבו צריכה להתקיים ההופעה. אולם ספורט שאולי היה פעם מחסן לערימת חציר. הרבה אנשים צעירים והרבה זאטוטים. לא יודעת איך, אבל אני מרגישה שאני נושמת חלוציות. לא קיבוץ, לא מושב, לא כפר. משהו הגורם לי לחייך ולהרגיש טוב למרות התנאים הלא כל-כך סימפטיים שבאולם המלא מפה לפה. התלהבות, אבל בהשראת סדר ומשמעת. כסאות מרחוק וברזנטים על הרצפה עד לבמה המאולתרת, ועליהם יושבים כל הילדים הרכים עם העיניים הגדולות והסקרניות. בשירים שאני שרה מול הקהל הזה אני מרגישה מרחפת. בסוף ההופעה, עם תום המולת החתימות למזכרת, הנשיקות והחיבוקים, התפזר הקהל המיוחד הזה איש-איש לביתו וליישובו. בדרכנו חזרה, במורדית תרמה, ראינו קבוצות של נערים ונערות הרצים עם לפיד המכבים ומעבירים אותו כבמרוץ שליחים מישוב לישוב. הטכנאי רטן בכעס: "חבל שלא התגלחתי בבוקר..." אולי הרגיש חגיגה בלב. כמוני.
בחזרה לרשימת הכתבות