עפרה חזה - משמרים את הגחלת

הרחמים והבושה	[ 11/01/1985 ]
בתפילת ראש חודש נוהגים לקרוא בבית הכנסת של הוריי מזמור הנהוג אצל יהודי ספרד, ושפזמונו החוזר הוא "שער הרחמים לעם כך בוטח ביום ראש החודש הזה יפתח". מזמור זה הגיע אל היהודים בתימן בדרכים נעלמות, ובהסכמה כמעט מוחלטת הם הוסיפו אותו אל סידור התפילה שלהם. שער הרחמים, לעם בוטח, שאכן הגאולה תבוא. לא לכל התפוצות הגיע מזמור "שער הרחמים". לאתיופיה או חבש, כפי שרבים ובהם הוריי קוראים לארץ זו, שער הרחמים לא הגיע. אימי סיפרה לי שדודה, רב בתימן, היה נודד חודשים ארוכים מעיר הנמל עדן לחבש כדי ללמד שם את היהודים. הוא היה להם מורה, רב, שוחט, מוהל ועורך חתונות וגירושין. פתאום נזכרתי, שלדוד הזה, שראיתי אותו פעם או פעמיים בילדותי, קראנו "הדוד הסודני". והיו לו שתי בנות וגם להן קראנו "הסודניות", כי הן דיברו בשפה מאוד לא ברורה לנו. הדוד המסתורי הזה הביא את בנותיו ארצה וחזר לחבש כדי להביא גם את אישתו שנשארה שם. הוא לא חזר. שם הוא מת. היום, לאחר שהגיעו ארצה כמה אלפים עולים מאתיופיה, אנחנו יודעים יותר על מנהגיהם הדתיים. הם, למשל, אינם חוגגים כמה חגים הנהוגים אצלינו, כמו חנוכה ופורים. שכן הם חיו מעבר להרי החושך והרבה אירועים בהיסטוריה של העם היהודי – לא הגיעו אליהם. וכמו ששום דבר לא נכנס אליהם, כך גם שום דבר לא יצא מהם – עצם היותם יהודים. והיום, כאן בארץ, הם עומדים בושים ונכלמים כי דורשים מהם להוכיח שהם יהודים. מיהו יהודי? – הם שואלים ובעיניהם מבט של בושה. ויש לי הרגשה שדווקא כאן, בארץ, בימים שלגביהם הם ימי גאולה, הבושה שלהם ושל כולנו תבקש משער הרחמים להיפתח.
בחזרה לרשימת הכתבות