עפרה חזה - משמרים את הגחלת

יד ביד	[ 30/09/1983 ]
לפני מספר ימים פגשתי באיש צעיר. בגלל מראהו לא הכרתי אותו: זקן, פיאות, מעיל שחור וארוך ביום חמסיני... - אהלן – הוא אומר. - אהלן – אני עונה ומתכוונת להמשיך בדרכי. - מה קרה? – הוא מחייך – כבר לא אומרים שלום לחבר ותיק? - כבר אמרתי אהלן, ולכבודך אני מוסיפה פעמיים שלום – אני אומרת ותוהה עם מי יש לי הכבוד לדבר. - אני בועז. - בועז?... בועז של הירקות? - כן. - השתגעת?!... איזה פורים בא עליך היום? אני מושיטה לו את ידי לשלום והוא בנימוס משלב את ידיו כחסיד בתפילה. - גמרתי עם השטויות – הוא אומר לי בנחת – אני בישיבה בירושלים. לומד תורה, עושה מצוות, והראש נקי. אני מתבוננת בו בחיוך קפוא. קשה לי מאוד לזהות באיש העומד לפניי עטור זקן עבוט ולבוש "חסידית" את החתיך של הכיתה מלפני מספר שנים. תלמיד חרוץ וחריף שכל המורים אהבו וכל הבנות השתגעו עליו. - כל הנחלים זורמים אל הים – הוא אומר לי. - זורמים בכיף – אני עונה – ואתה לאן? - הרשי לי להזמין אותך למשקה צונן – הוא מבקש. אנחנו מתיישבים בפינה מוצנעת בבית הקפה הסמוך. לוגמים מן המשקה ושותקים. אני מתאפקת שלא לצחוק. אנשים באים אליי ומבקשים חתימה. לנכדים. לילדים. מעיפים מבט חטוף באיש היושב למולי ושואלים אם הכל בסדר. - תצחקי, תצחקי – הוא אומר פתאום, ובקולו אותו צליל מוכר של ציניות. - למה לצחוק? - את עכשיו מפורסמת. מהוללת. אנשים עומדים בתור לקבל חתימות שלך ואת בטח חושבת שזה כל העולם. - לא בטח ולא כל העולם. רק חושבת שזה חלק מהעבודה שלי. חלק מהמשחק. - שקר החן והבל היופי. אשה יראת ה' היא תתהלל!... - בועז – אני אומרת ומרגישה בקול מעט חוסר סבלנות – אם תמשיך את הפסוק תבין שאתה לא כל-כך צודק. - בבקשה – הוא אומר – תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. - נו... אתה מבין?! לפתע נשמעים קולות שירה וגיטרה מוזרים. על המדרכה, ממול לבית הקפה, נעמדת קבוצה קטנה של צעירים לבושים בלבן ומשפט קצר בגרונם המזמר "הרי קרישנה". הוא אפילו לא מביט לעברם. מבטו הופך קודר. עוברים ושבים כמו יושבי בית הקפה, מסתכלים ומגחכים למראה הצעירים הקרחים. - הצגה של פורים – אמר מישהו. - דפוקים בשכל – עונה אחר. לפתע מתפשט חיוך על פניו של היושב מולי. עיניו צוחקות והוא מוזג לכוסי מן המשקה הקר. - תשתי – הוא אומר – תשתי לחיי הנורמלים! אני שותה והוא ממשיך בדבריו. - מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך. את יודעת, כשלוש שנים חייתי בלי נשמה. בלי אוויר. הסתובבתי עם כל הדפוקים האלה. לא בגללם. בגללי. נמשכתי לכל מיני כתות מסתוריות. וכאלה יש במדינה שלנו הרבה מאוד. ותאמיני לי, כולם מסכנים, משוגעים, עבדים נרצעים לטיפוסים אפלים. ובמשך כל התקופה הזאת לא מצאתי יד שתיקח ותוביל אותי אל הדרך הנכונה. שתוביל אותי יד ביד, כמו שמוליכים תינוק. עד שאבי נפטר, וככה, בין הדמעות גיליתי שבעצם אני יהודי ויש לי אל עליון. וברגע הזה כמו הבזק ברק, הרגשתי מעין שלווה אלוהית. קוראים לה, אולי, נשמה. והיא באה אליי. אותה יד שחיכיתי לה כל-כך הרבה זמן. אז בואי ונשתה שוב לחיי הנורמלים!
בחזרה לרשימת הכתבות