עפרה חזה - משמרים את הגחלת

מדינת רחוב	[ 14/10/1983 ]
על מה בוכה ילד שאביו ואימו הפסידו את מיטב חסכונותיהם לטובת ממסד לא ברור של בנקים, מדינה, או משהו אחר? על מה? על הנמצא? על האבוד? על זוג נעליים חדשות, שפתאום הפכו להיות בלתי מושגות, והנעל הישנה תמשיך ללחוץ על כף הרגל המתפתחת עם הגיל?... על מה בוכה ילד שאינו מבין את הפנים הנפולות והעיניים הכבויות של הוריו? לד כזה בוכה אצלינו. וכששאלתי אותו השבוע, אם הוא מבין את התדהמה של הגדולים, ענה לי, שאותו לא מעניין שום דבר!... הוא רק רוצה נעליים חדשות, ושיתקנו לו את הפנצ'ר באופניים, כדי שיוכל לרכב עליהם בשכונה. ובכדי להיות ילדה ולא שואלת מבוגרת, נסעתי לבקר את הוריי. רציתי לשבת ולגלגל דברים עם אבי, שלפני מספר שבועות יצא לגמלאות לאחר 32 שנות עבודה, ואני יודעת שאת כל חסכונותיו הפקד במניות בנק מסויים. כוס קפה. כוס תה. עוגיות מאפה בית של אמא. גרעינים שנשארו משבת. - תשתי ותאכלי – אומר לי אבי – את זה הבנק עוד לא לקח. - זה לא הבנק. זו המדינה – אני עונה. - מה זה חשוב. שניהם פשטו את הרגל – הוא מתמרמר ושואף ארוכות מעשן הנרגילה שלו. - אתה ממורמר? - כן. אפילו קצת יותר... ככה להוליך אותנו שולל?!... ככה לשקר?!... - תמיד אמרת שיהיה בסדר – אני מנסה לעודד אותו. - תמיד אמרתי. והאמנתי. וכל השנים הצבעתי בקלפי עבורם. הייתי בטוח שלמעלה, לפחות למעלה, יש איזה ראש, שחושב בשביל המדינה שלנו. שיש איזה תיש בראש העדר... ועכשיו... ככה למרר לי ולאימך את ימי הזיקנה?! איפה הבושה?! איפה הראש?! מה אנחנו, מדינת רחוב?... עליהום?... יאללה בית"ר יאללה?!... הוא משתתק וממשיך ללעוס מן הגת הירוק, שואף מעשן הנרגילה, וכמו מעיין בספר שבידיו. אני מביטה בו ונדמה לי, שעיניו נוצצות מדמעות. מצב רוחי עגום. בשנה האחרונה הפסדתי פעמיים. לפני מספר חודשים גנבו לי את תיק היד, שהיו בו דברי ערך רבים, ובימים אלה אני מפסידה שוב כשליש מחסכונותיי בטריק חסר אחריות, וכתוצאה ממדיניות כלכלית חובבנית. אבי קורא את פניי ופתאום הוא אומר לי: - הכל מתחיל ומסתיים בבריאות. אל תקחי אותי ללב. - אתה מאושר, אבא? – אני שואלת. - ברוך ה' יום יום. בטח מאושר. אם איש קטן וזקן כמוני יכול לעזור בחסכונות הזיקנה שלו למדינת הרחוב שלנו, אני מאושר. - למה מדינת רחוב? הוא מחייך ומקרב אותי אליו, כמו בימים רחוקים, שהייתי תינוקת. אף פעם לא סבלתי את ריח הנרגילה, אבל עכשיו אני מוותרת. - הנה, את רואה את המים בנרגילה הזאת?... את הנרגילה הבאתי מתימן. המים מן הברז פה. הגחלים הלוחשות למעלה, גם מפה. תוצרת כחול-לבן. כשאני שואף אוויר מן הצינור הזה, העשן מן הגחלים הלוחשות ומעלי הטבק שעליהם, עובר ויסות דרך המים האלה ומגיע אליי נקי. פעם, כשהיית תינוקת, שברו לי ילדי הרחוב את הנרגילה, הכל נשפך, ואני במאמץ רב תיקנתי והדבקתי אותה שוב חלק לחלק, כך שגם היום אני מעביר את שעות הפנאי שלי בטוב ובנעימים. - סיפור טוב לאגודה למלחמה בסרטן – אני אומרת לו. - גם בשבילך – הוא עונה לי בנחת – הנה תראי... המים בנרגילה זה הביטחון, המעבר הביטחוני. - מה עניין המעבר הביטחוני לעניין החסכונות? – אני מנסה להבין. - אה... יש עניין ויש קשר... הגחלים הבוערות האלה למעלה, זו הבורסה. המניות הספקולטיביות, כמו שאתם אומרים. כל מי ששם ידו, נכווה. והמים האלה, כאן למטה, הם מניות הבנקים. תראי, תראי כמה שהם סולידיים, כמה שהם יפים, צלולים, בטוחים, ממש חמצן. וכל הנרגילה עצמה, זו המדינה. אני שותקת. מנסה להבין מה עניין בנקים ומדינה בעניין נרגילה ישנה מתימן העשויה מחימר. מה הסוד? איפה הפואנטה?! אבי, כמו בתפילה, מנענע בראשו וממשיך: עד עכשיו היה הכל בסדר. המעט החזיק את המרובה, והכל זרם כמו העשן. פעם פה ופעם שם. והאדם מהו?... כחציר ימיו. והגענו למצב שהמדינה כאנשי הרחוב. ואנשי הרחוב שברו את הכלים. שברו את הכלים, שברו את הנרגילה, והמים נשפכו, והגחלים שרפו את הכל... ושנינו, את ואני, ביניהם. ואין מה לעשות. כמאמר הנביא, "ובימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה"...
בחזרה לרשימת הכתבות