היו רגועים
כמה פשוט להגיד, אך בשיגרת החיים של כולנו יש עומסים ולחצים רבים שמקשים עלינו. החל מן הבוקר (בתקווה שהלילה היה שקט ובאמת הצלחתם לישון), שברוב הבתים מתנהל בכאוס ובעצבים רבים. גם כשאנו אוספים את ילדינו מן המסגרות, אנו כבר עייפים מיום עבודה ארוך. יתכן מאד שאנו גם טרודים מכל העבודה שלא הספקנו לבצע היום ומחכה למחר. ובעצם, מה הקשר בין הרוגע שלנו לבין זה שלילד שלנו יהיה טוב? לא צריך לחפש מחקרים פסיכולוגיים רבים מדי על מנת להבחין ולזהות את הקשר הישיר בין השניים. ברגע שאנו נינוחים, יש לנו סבלנות להכיל את הילד שלנו. למשל, נוכל להציע לו חיבוק או נשיקה כשהוא "יתבכיין" משריטה בלתי נראית. או שנצליח להכיל בעצמנו את התפרצות הזעם היומית שלו (או השעתית?). בינינו, אפשר להבין איך ילד שכל היום היה עם עוד 30 ילדים ומיליון אתגרים, רק רוצה לפרוק קצת תסכול. אבל כשאנחנו חסרי סבלנות אנחנו רוצים רק שקט ומיד. גם אותנו אפשר להבין, הורות היא העבודה המאתגרת ביותר שנתקלתי בה וכמובן שאין בה הפסקות. ועוד בונוס קטן בשבילנו- אם נצליח להיות רגועים, אבל רגועים באמת, זה יהפוך את היום שלנו להרבה יותר טוב. נצליח להנות מהדברים הקטנים במקום רק לחכות לסיומו של היום ולתחילתו של יום חדש. אז, כבר כתבתי שקל מאד להגיד אך קשה לבצע, איך לעזאזל נצליח להיות רגועים עם כל הקשיים היום יומיים שלנו? העצה הטובה ביותר שלי אליכם היא- מצאו מיכל משלכם שיכיל אתכם. כלומר, מצאו את הדבר שגורם לכם להרגיש טוב, מסופקים, מובנים. אולי מקום בו תוכלו לפרוק את האנרגיה והכעסים כמו חוג קיקבוקס, או מקום בו תוכלו להיכנס למצב תודעתי קצת שונה שיגרום לכם לשקט נפשי כמו מדיטציה. לעיתים זה יציאה עם חברות או עם בן הזוג, אך חשוב שהמיכל שלכם יהיה משהו שהוא שגרתי וקבוע. לעיתים הקושי להתנתק מהכעסים ומטרדות היום יום "יושב" על משהו עמוק יותר. יתכן שהוא קשור לקושי שאתם חווים מול עצמכם, כמו קונפליקטים שונים הקשורים לזוגיות שלכם או לעבודה. יתכן שהוא קשור לקשר עם ילדיכם, שאתם מרגישים שמשהו בו "לא מתחבר". או שאתם מרגישים שאתם "נזרקים" לאותו סרט עם הילד, בו לא משנה כמה אתם מנסים להיות נינוחים, הוא לא נירגע ונוצר מעגל של מאבקי כוחות. במידה והקושי הוא כזה, אפשר לפנות לייעוץ פסיכולוגי או הדרכת הורים, על מנת לקבל כלים ספציפיים ומדוייקים יותר שיובילו אתכם לרוגע שלכם. עבורכם ועבור ילדיכם. מניסיוני בתחום הטיפולי, לרוב הפגישה של ההורים עם פסיכולוג או פסיכולוגית ילדים נותנת כלים רבים ומעצימה את ההורים ואת הילד.
הכירו בחוזקות של ילדיכם וגם בקשיים שלו
הורות, נפלאה וממלאת ככל שתהיה, מגיעה גם עם קשיים. חלק מהקושי של הורים רבים הוא לראות את הילד שלהם כפי שהוא, עם החוזקות ועם הקשיים. חלק מההורים נבהלים מלהבחין בקושי של ילדם, הם חוששים אולי ידביקו לו תוויות, או שאולי הם לא סומכים על החושים שלהם ואומרים שככל שיגדל הקושי יעלם. חלק מההורים, להפך, מתמקדים לרוב בקשיים מכיוון שהם רוצים לשים את הקשיים במוקד, לעבוד עליהם ולהתגבר עליהם. הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות למען ילדיכם בהיבט הזה, הוא לנסות להתבונן עליהם בצורה מורכבת והוליסטית. להבחין גם בתכונות הנפלאות והטובות שלהם וגם להבחין במקומות בהם הם זקוקים לחיזוק, לעבודה, ליד מכוונת. חלק מהקשיים יכולים להיות בתחום הקוגניטיבי הלימודי, בתחום החברתי– קושי ליצור אינטרקציות, או לשמר משחק, בתחום המוטורי, בתחום השפתי או בתחום הרגשי- לדוגמא, קושי לווסת את הרגשות בסיטואציות מסוימות, פחדים או חרדות מסיטואציות שונות ועוד. בגיל צעיר, בגיל גן, ניתן לפנות לגננת ולראות כיצד היא רואה את הילד. אם רואים קושי מסוים אפשר לפנות לגורמים שונים, על מנת לעזור לילד- ריפוי בעיסוק או קלינאית תקשורת. לעיתים חוג ספורט מסוים יכול לעזור מאד למוטוריקה הגסה, או אפילו יצירת חיבור שלנו עם ילדים אחרים ע"י הזמנת חבר הביתה יכולה לשנות הרבה. אם הקושי הוא רגשי ניתן להתייעץ עם פסיכולוג ילדים- אני ממליצה בגילאים אלה על לרוב על ייעוץ עם ההורים ולאו דווקא על טיפול רגשי לילדים. כאשר הילדים יותר גדולים ניתן להתייעץ עם הצוות החינוכי. לרוב בבית הספר, יש דרכים רבות ושונות לעזור לילד בתוך מסגרת בית הספר. החשיבות של היכולת שלכם לראות את המורכבות, גם את הקושי וגם את החוזקות היא קריטית. היא מלמדת את ילדיכם שקושי מסויים לא אומר שהם "לא טובים" או שהם "נכשלו", אלא שיש דרך להתגבר על הקושי ושאתם איתם, עוזרים להם, מאמינים בהם ומחזקים אותם. כמובן שבמקרים מסוימים, אם הקשיים גדולים ואתם מרגישים שהילד שלכם מתקשה להבחין בחוזקות שלו, ניתן להתייעץ עם פסיכולוג ילדים על מנת לבחון את הצורך בטיפול רגשי או רק להתייעץ על מנת "לגבש אסטרטגיה" ביחד.
היו ברורים עבור הילד אך בעיקר עבור עצמכם
פעמים רבות, הורים מדברים עם הילדים שלהם בעמימות. זה קורה לרוב כשההורים לא רוצים לפגוע בילד ולהפגיש אותו עם מציאות מסוימת קשה לו. אך כאשר אתם עמומים עם ילדיכם, זה מייצר חרדה. הילד מרגיש שיש משהו שאתם לא אומרים לו או מנסים להסתיר. מצד שני, האחריות שלנו היא לחשוף אותו למידע מסוים בצורה אשר מתאימה לגילו ושהוא יכול להתמודד איתה. אז איך מוצאים את האיזון? קודם כל, לא נשקר. אך נחשוב עם עצמנו כיצד אנו רוצים להציג את הדברים בצורה שתהיה מותאמת לילד. אנו פוגשים בכך בעיקר כשמדובר בנושאים של מוות במשפחה, שאלות של ילדים צעירים כיצד מגיעים ילדים לעולם, וכשלונות של הילד שנרצה להסוות כדי לא לצער אותו. אני ממליצה להגיד את הדברים בצורה מאד פשטנית וברורה. כמובן שאם יש כל ספק, ניתן תמיד להתייעץ עם פסיכולוג ילדים בנוגע לדרך הספציפית המומלצת להעביר את המסר. בנוסף למקרים אלה, לעיתים אנו לא ברורים בנוגע לגבולות מסוימים עם ילדינו, על מנת להימנע מהתקפי זעם או בעיות התנהגות אחרות. כהורה בעצמי, זה אכן נראה כדבר הנוח ביותר לעשות ברגעים אלה, אך לצערי הדבר מייצר עמימות בלתי נסבלת עבור הילד, ולעיתים אפילו פגיעה באמון. על כן, היו כנים. אך הציגו את הדברים בדרך שתתקבל בצורה טובה יותר. במקום- "אני לא מרשה שוקולד", אפשר להגיד ששוקולד לפני האוכל עלול להרוס את התאבון, אבל שהשוקולד יחכה לו אחרי האוכל (אפשר גם לציין מיקום מסויים). או במקום להגיד לילד שיכול להיות שהוא יקבל אחר כך הפתעה ואז "לשכוח מזה", אפשר להגיד לו שהיום (או אתמול) הוא כבר קיבל הפתעה, וכמה מרגש שמחר הוא יקבל את ההפתעה שוב! כמובן, שלא תמיד הדרך בה תגידו את הדברים ימנע התקף זעם מיידים, אך לרוב היא תלמד את הילד שלכם להתמודד עם התסכול וכן תמנע התקפי זעם עתידיים.
